השבוע הסתיימה שנת הלימודים באחד מבתי הספר בהם אני מלמד.
לשם שינוי, לא חגגנו במופע של התלמידים. יש בעייתיות עם המופעים האלו ואפרט על כך בהמשך.
השנה הזמנו את הורי התלמידים לשיעור כלי הקשה רגיל, כמו זה שיש לנו כל שבוע.
ההורים הגיעו והתיישבו לצד ילדיהם בחצי גורן רחב.
צוותי המורות/ים והסייעות/ים הסתובבו בין המשתתפים וסייעו. הם מכירים את התלמידים בכיתות שלהם ויודעים מי עשויים להיות אלו אשר ייתקלו בקשיים בשלבים מסוימים.
הצוותים שאיתם אני עובד מתורגלים כבר בסיוע דינאמי, שמטרתו להוביל לעצמאות התלמיד/ה בסופו של דבר.
כמו בכל תחילת שיעור, עברתי בין כל התלמידים והתלמידות וניגנתי איתם מעט, כאשר הפעם ההורים של אותם תלמידים חברו אלינו לנגינה. בכל שלב חילקנו כלי הקשה אחר: תופים, קשקשנים, פעמונים, תיבות, קסילופונים ועוד, וניגנו עליהם ביחד. מהלך השיעור היה זהה לשיעורים השבועיים, אבל בצירוף ההורים השיעור הפך להפנינג של ממש. חלק גדול מההורים לא עשה דבר כזה אף פעם. זה היה מפגש בו התרחשה תקשורת אמיתית ומוחשית עם ילדיהם, בילוי משפחתי משותף שהוא מצרך כה נדיר בחייהם של חלקם.
נוסף על החוויה המשותפת והמרגשת, כל הורה קיבל ממני עדכון על ילדו באופן אישי: לאילו תחומים במהלך השיעורים שלנו הילד התחבר יותר ולאילו פחות, דרכי התמודדות עם קשיים שונים שעלו, ההישגים שהגיע אליהם, הצלחות שהוא חווה...
עד היום, שאר המקומות בהם לימדתי חששו ממפגש שכזה כשהחשש העיקרי, כך נדמה לי תמיד, היה ענין הנראות: קבוצה של ילדים, או נערים ונערות שנעים בלי הפסקה, משמיעים קולות ולפעמים גם מתפרצים וזורקים חפצים.
הסיבה ה "רשמית" של המוסדות שלא לקיים שיעור משותף עם ההורים, היא שלום התלמידים. כלומר, סיטואציה שכזו עשויה ליצור הצפה חושית אצל תלמידים מסוימים, שבעקבותיה יגיעו התפרצויות אלימות ואפילו טראומות. אני, מצידי, מעולם לא ירדתי לגמרי לסוף דעתם, אלא תמיד הרגשתי שהטיעון הזה משמש מעין סיפור כיסוי לטיעון ה"נראות". אבל, מאחר שסיטואציה שכזו כן יכולה לעורר את הדברים הללו, חשוב מאוד לעשות כאן עבודת הכנה. למשל, המפגש אותו הזכרתי קודם התקיים בספריית ביה"ס במקום בחדר טיפולים, היות ונדרש מרחב שיכיל מספר גדול יותר של אנשים. כבר כחודש לפני השיעור המשותף, העברנו את השיעורים השבועיים אל הספריה. בנוסף, בכל יום בשבוע שקדם למפגש המשותף עם ההורים, המורות וצוות המטפלות/ים דיברו על כך עם התלמידים והסבירו מה הסיטואציה כוללת ואיך היא תיראה.
אנחנו הרי יודעים שהתפרצויות הן חלק בלתי נפרד מחייהם של חלק גדול מהילדים והנערים האוטיסטים. הן יכולות להגיע ברגעים לא צפויים ומסיבות שאינן ברורות לנו, חלקן בכלל נובעות מחוויה אחרת בעבר למשל. אני סבור שגם ככה ההורים מכירים את הילדים שלהם ואת התגובות הקיצוניות שלהם יותר טוב מכל אחד אחר ולא נבהלים כל כך בקלות. עם זאת, כמו כל ההורים, הם מאוד סקרנים לדעת איך זה באמת "שם", במסגרת שבה הילד שלהם לומד, בזמן שהוא לא נמצא איתם ואין להם מושג מה הוא חווה ואיך (אני יודע שאני מת להיות זבוב על הקיר במסגרת החינוכית של הבן של)- אז למה לא לאפשר להם?
האמת היא שבאותו מפגש משותף, ההורים הכילו אפילו יותר ממה שציפיתי שיכילו. תשמעו מה קרה:
באחת הכיתות לגילאי 15-16, במהלך סבב הנגינה הראשון, אחד הנערים (נקרא לו ד') צעק פתאום "זהו! זהו!". מיד הפסקנו את הנגינה. הוא לא חייב להשתתף אם הוא לא רוצה אבל זה משך את תשומת ליבי, כי למרות שד' אמנם מדבר, כשאני פוגש אותו בשיעורים, אין קשר בין מה שהוא אומר לבין הדברים אותם אנחנו עושים. הוא בדר"כ חוזר על משפטים משירים, סרטים, או הצגות. כאן היה הקשר ישיר וזה נשמע אמיתי וחשוב.
בשלב הבא חילקנו דרבוקות. אבא של ד' אמר שד' מסרב להשתתף בחלק הזה של השיעור (באותו זמן, עוצמת הנגינה היתה גבוהה יחסית, היות וכולם מנגנים ביחד ולא בהכרח בצורה מתואמת), הוא גם ויתר על הצעות התיווך שלי והעדיף שלא להעמיס על ד'. הצעתי שיקחו את ד' לסיבוב מחוץ לכיתה, להרגיע עניינים. האב, אמר שד' סירב גם לזה. לאחר כמה דק' כשהסתובבתי, ד' והמשפחה לא נראו בכיתה.
השיעור נגמר ובכמה דק' שנותרו עד שהכיתה הבאה נכנסה, חלק מההורים נשארו במקום והחליפו חוויות.
פתאום נשמעו דפיקות חזקות מעברו השני של של הקיר. כשאני אומר "דפיקות", הכוונה היא לא לשכן שתולה תמונה, אלא כאלו שעוד רגע מפילות את הקיר. מהצד שלנו, ספרים התחילו ליפול מהמדפים. אחת האמהות, אמרה, חצי צינית, משהו כמו "אני מבינה שזה חדר ההירגעות שלהם, שם בצד השני" - ומבלי להניד עפעף המשיכה בשיחה עם ההורים האחרים.
כבר חוויתי התפרצויות אלימות בעבר, גם קיבלתי מכות והספקתי לבלום איזה רהיט או שניים שעפו לכיווני. התסכול של התלמיד/ה שמוביל למצב קיצוני שכזה תמיד מטלטל אותי רגשית. מה ששמעתי באותם רגעים (בדיעבד הבנתי שזהו, ד' בהתקף) היה מעבר לכל מה שחוויתי עד היום. אין ספק שזה הפריע וטרד גם את אותם הורים שהמשיכו בשיחה. הנקודה היא, שהם מצאו מקום להכיל גם סיטואציה קיצונית שכזו.
אגב, בשיחה לאחר מכן עם מנהלת ביה"ס, הבנתי שלמרות שאישית מעולם לא נתקלתי בהתנהגות כזו או אפילו קרובה לזו אצל ד', שאכן יש לו היסטוריה אלימה, שהמקור לאותה התפרצות לא בהכרח נבע מאותו מפגש משותף שלנו עם ההורים ושבאותו היום הוא כבר הגיע טעון לביה"ס. היה לי חבל שלא ידעתי על כך מראש ושההורים שמכירים את הבן שלהם הכי טוב לא עמדו על כך שיצא להפסקה ברגע שזיהו שהוא מוצף. מצד שני, בתהליך שכזה אנחנו במצב למידה בלתי פוסק והיום ד' ואני מכירים יותר לעומק ולכן אני והצוות ערוכים טוב יותר להתפרצויות מכוונו.
חשוב לי לכתוב כאן שגם ההיפך קרה. הופתענו לטובה כאשר תלמידים שחששנו שיוצפו סנסורית מהסיטואציה, פיענחו אותה במדויק ולמרות שהתרגשו מאוד, הפגינו בגרות ואיפוק לאורך כל השיעור.
בדר"כ, כשמעלים מופע סוף שנה בבתי ספר, עושים הפרדה בין רמות התפקוד. אלו ברמות התפקוד הגבוהות נמצאים מקדימה בתפקיד ראשי, והתלמידים שהוחלט שהם ברמות תפקוד נמוכות יותר מחזיקים איזה דגל מאחורה. יש כאלו שלא עוברים את הרף ולכן לא משתתפים בכלל. כל נושא החלוקה ל"רמת תפקוד" שנוי במחלוקת מבחינתי, היות ולכל אדם יש חוזקים וחסרים. הבעייתיות עם סוג חלוקה שכזה, הוא החמצה של תכונות ויכולות חזקות, אבל נסתרות. למשל, אנשים שעושה רושם שהם בתפקוד נמוך אבל יש להם יכולות ביטוי מדהימות בשפה ברגע שהם לומדים להקליד. החלוקה הזו נוחה לאנשים שהם לא אוטיסטים, אבל לא מכבדת את התלמידים.
במקרה הזה ביה"ס שיחק אותה והתעלה על חששות התפקוד והנראות. אני אוהב לעבוד במקומות שסבורים, כמוני, שאם מסיימים את השנה ביחד אז ברור שכולם משתתפים פעילים באירוע הסיום וכמובן שזה כולל גם את ההורים.
בסופו של יום, זה היה מפגש באווירה שמחה מאוד בו התרגשנו שוב ושוב. יכולנו לראות את ההתרגשות והשמחה הזו אצל כל התלמידים וכך גם את הרצון שלהם לזרוח ולהראות, בגאווה, מה הם יודעים לעשות.