הזמנתי את אחד התלמידים שלי, דני (שם בדוי), להופעה של הרכב בו אני מנגן.

ההופעה התקיימה בשעות הצהריים. אני אוהב להופיע בשעות האלו, כי מגיע קהל שלא היה מגיע להופעה בשעות הלילה. זה מזכיר לי את התקופה בה ניגנתי בסאבווי בניו יורק. שם, על אותם כמה מטרים רבועים, הקשיבו ורקדו למקצבים שניגנתי, גם תינוקות שרק למדו ללכת יחד עם זקנים בני שמונים.

בכל אופן, הוא הגיע. מלווה באביו. דני הוא ילד בן 7, אוטיסט, דיספרקסי, תזזיתי מאוד שלא מדבר, ג'ינג'י עם טמפרמנט של ג'ינג'י. מקסים וחמוד ברמות שקשה לתאר.

כשפגשתי את דני ואביו מחוץ למקום ההופעה, הבנתי מהאבא שכל העניין מוטל בספק בגלל התאורה הצבעונית והחשוכה יחסית: היא הלחיצה את דני והוא שעט החוצה ולא רצה להיכנס חזרה. 

עשינו סיבוב קצר בחוץ ולאחר כמה דקות, יד ביד, נכנסנו למקום ההופעה. אני רגיל לתזזיתיות ולקופצניות של דני וכשנכנסנו הוא מיד רץ לכיוון עמדת המארחת עם הקופה הרושמת ועוד לפני שהספקתי לקרוא בשמו, ראיתי אותו לוחץ במהירות שיא על כל כפתור אפשרי בקופה - צ'אק צ'אק צ'אק ואז: טווווווווווווו ארוך (צפצוף).

מהקצה השני של המקום, אני רואה את המארחת מזנקת ובעקבותיה מלצרית מבולבלת. שתיהן די חיוורות, מתחילות לבדוק את קופסת הפיוזים שעל הקיר ואת גלאי העשן. העפתי מבט לעברן והן החזירו לי מבט של  "אתה לא רציני". המארחת לחצה על כפתור בקופה והצפצוף נפסק. דני היה נראה די מבסוט מעצמו. הוא ואביו נכנסו ומצאו לעצמם מקום פינתי ושקט יחסית. 

חזרתי לחדר ההלבשה להכנות אחרונות לפני המופע.

עכשיו, בואו נרוץ קדימה לתמונה של דקה לפני תחילת ההופעה. חברי ההרכב בדלת מחליפים מילים ובדיחות אחרונות עם בעל המקום. בדיוק אז נכנסת אותה המארחת מקודם, רק שעכשיו גוון הפנים שלה הוא מן ירוק אפרפר. מיד אפשר לזהות שזה הוא צבע הבהלה... היא פונה לבעלים בטון מבוהל שהולך יופי עם גוון הפנים שלה: "אבי...איזה ילד לחץ על הקופה - חייב 160,000 ש"ח." אבי, שועל קרבות ותיק, מחזיר לה מיד: "מה?? איזה ילד??"  וכדי להרגיע מוסיף: "נו, מה את רוצה שאני אעשה? תתקשרי למיכאל" המארחת: "התקשרתי, הוא לא עונה"

במהלך חילופי הדברים האלו, אני מקבל מהמארחת את מבט ה "לך תמות"

המבט מחמיר כשאני מתחיל לצחוק. כל הכבוד לדני.

המארחת והבעלים יצאו לפתור את הבעיה ואנחנו עלינו על הבמה וניגנו.

קצת רקע:

בחודשים האחרונים, השיח בין ההורים של דני לאנשי הצוות המטפל, בניצוחה של מנתחת ההתנהגות, מתמקד בעיקר בנושא החרפת התפרצויות הזעם וחוסר הסובלנות שלו. לדני יש אחות פעוטה ואח תינוק שגוזלים הרבה תשומת לב שהוקדשה, בעבר, רק  לו. בנוסף, ככל שהוא מתבגר, חוסר היכולת לדבר וחוסר היכולת להקליד (בינתיים) רק מעצימים את רף התסכול שלו.

נושא ההכללה והיציאה מהשיגרה הוא נקודה מאוד דומיננטית בהקשר הזה. כשהזמנתי את דני לבוא להופעה, לא התעלמתי בכלל מהרלוונטיות לנקודות הנ"ל.

בזמן שניגנו הקפדתי להסתכל מידי פעם על דני ועל אבא שלו, כדי לראות איך המוסיקה שניגנו באותה הופעה (שיקאגו בלוז אקוסטי) נוגעת בהם.

ההופעה הסתיימה ויצאתי לקדמת החדר לומר שלום.

בעוד רוב הקהל עוזב את המקום, לא עשה רושם שדני מתכנן ללכת לשום מקום. הוא הרגיש בבית.

זו היתה סיטואציה חיובית ומרגשת בשבילי. דני מכיר אותי בתור מורה וההופעה הזו נתנה הקשר לכל מה שאנחנו עושים בשיעורים: האנשים שעומדים על הבמה מתקשרים ביניהם בעזרת המוסיקה -  ללא דיבורים. הם קורנים מהנאה וגם האנשים שנמצאים בקהל נהנים ובעצם הופכים לחלק בלתי נפרד מהחוויה. ההופעה הזו הדגימה ואשררה בפני דני את הכוח שיש במוסיקה ואיזו שפה חזקה ומיוחדת היא. 

בנוסף, לכל אורך ההופעה ליוותה אותי הידיעה שברגע שמשהו לא ימצא חן בעיני דני, הוא ידאג שידעו את זה ובטח ובטח לא ישאר לעוד.

אבל, לא משנה כמה אני הייתי מבסוט מהסיטואציה, זה התגמד לעומת האושר של אבא של דני.

הוא לא האמין שהם נשארו שם עד הסוף. הציפיות שלו היו שאחרי כמה שירים (בגלל עוצמת המוסיקה והתאורה הצבעונית שזזה- הם יעזבו הביתה.

במקום, הוא ראה את דני מקשיב וסופג את הצלילים ואפילו זז לפי הקצב בחלק גדול מהשירים. 

לא היתה פעם אחת שדני הפגין חוסר נוחות ובטח שלא קפץ. 

"הרגשתי שאני בבילוי עם חבר" הוא אמר, וריגש אותי עד דמעות.

ישבנו שם עוד כמה דקות, פטפטנו וחילקנו סופרלטיבים לילד.

כשקמנו ואמרתי לדני ש "זהו, הולכים הביתה" הוא הוריד לי סטירה.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כ"כ אהוב.